כל המאמרים של מיטב המומחים פעם בשבוע ישירות למייל שלך.

הקשר בין אוברדראפט וערך עצמי

מאת: מיכל רון

רבים מאתנו סובלים מהבעיה של משיכת יתר (אוברדראפט) נצחית, ואלה מאתנו שאינם סובלים מבעיה זו חיים תכופות עם אדם כזה, או מכירים אדם כזה. לפעמים כל הסביבה שלנו היא כזאת.

תכופות האנשים האלה חיים עם מינוס קבוע בבנק - של אלפיים ש"ח, חמשת אלפים ש"ח, או אפילו יותר. הם אינם 'שוקעים בחובות', אלא הם שומרים על עצמם במצב קבוע של מינוס, וחלק מסויים מהכסף שלהם תמיד מתבזבז על לשלם ריבית לחינם - משום שהמינוס נשאר קבוע.

אנשים כאלה היו יכולים תכופות לכסות את משיכת היתר בבנק בזמן קצר יחסית ואפילו בקלות - ולו באופן תיאורטי. אילולא היה המצב כזה סביר להניח שהבנק לא היה מאפשר להם להשאר במצבם.

זה לא שאין להם מספיק כסף, נכסים או יכולת השתכרות, אלא שהם דואגים להוציא מידיהם או מחשבון הבנק שלהם כל עודף, כל שפע, כל יתר או מותרות שמגיעים לידיהם. לכן אומרים שיש להם 'חורים בידיים'.

מסיבה זו ניתן אולי לאמר שאנשים כאלה לא "נכנסים" למינוס אלא "חיים במינוס", או במלים אחרות - חיים כמינוס - כמו מישהו ששווה פחות ממה שהוא באמת.

לכאורה כל הסבל הזה מיותר לחלוטין (ומן הראוי לזכור שתכופות מדובר לא רק באדם עצמו, אלא גם בקרובים לו ביותר).

הסבל הזה כולל את תחושת החוסר התמידית, את מניעת ההנאות מעצמנו, ותכופות גם את אי הנעימות החברתית. בנוסף על אלה קיימים כמובן גם חוסר הנעימות התמידי מפקידי הבנק, הצורך להתחנן על עוד הלוואה ועל עוד הארכה או לחליפין 'להתחבא' מבעל הבית, מטלפונים מהבנק או מחברים שאנחנו חייבים להם כסף. ומה בדבר הכעס המתלווה לתשלום הריביות?

נשאלת השאלה: "למה אנחנו עושים זאת לעצמנו?"

ברצוני להציע את האפשרות שמדובר בבעיה שיש לנו עם הערך העצמי שלנו.

אנשים רבים סובלים מן התחושה ש'אינם שווים הרבה'. למעשה, נראה לי שבעיה זו מאפיינת כמעט את כל אנשי החברה המערבית.

לא אצל כולם מתבטא ההערכה העצמית החסרה במשיכת יתר בבנק, אך אצל אלו מבינינו שכן, נראה כי מדובר בתפיסה לא מודעת, ומוטעית כמובן, לפיה הרעיון שאחיה בשפע או שאזכה לרווחה כלכלית נוגד את חוקי הטבע. כאילו לא ייתכן שלי, שאיני שווה כלום, יהיה כל כך הרבה.

המציאות של חיינו משקפת ברוב המקרים את מה שאנחנו מאמינים לגבי עצמנו. אם אני בטוחה שאיש אינו אוהב אותי חיי יראו כנסיון בלתי פוסק להוכיח את ההיפך, או ככניעה לרעיון זה (משמע: בדידות).

באותו האופן אדם שסבור כי 'אינו שווה כלום' ינסה בחייו להוכיח את ההיפך או יכנע לרעיון זה ויחצין אותו. הנסיון להוכיח ש"אני שווה" יכול להתבטא בצבירת רכוש והון רבים, מעבר למה שנחוץ לנו – בית ענק, מכונית חדישה ומשוכללת, ציוד אלקטרוני יקר, ועוד. אך אם אני מאמינה שאינני שווה כלום ואינני נלחמת בתפיסה מודעת או לא מודעת זו שלי, הרי שחיי המציאות שלי ישקפו את הרעיון הזה – אני אהיה 'לא שווה' בבנק, "לא מספיק טובה" בכוח הקניה שלי, "לא ראויה" כדי לארגן לעצמי חיי רווחה נוחים.

סגנון הלבוש ה"זרוק" יכול לשמש להחצנת רעיונות שונים, כדוגמת מרד במוסכמות החברה, אך לעתים אנשים נמנעים מלקנות לעצמם בגד יקר משום שהם מרגישים שאינם שווים את ערכו של הבגד...

באחד הספרים שקראתי היה כתוב על ההרגל שלא להזמין במסעדה את המנה שאנחנו רוצים, אלא מנה זולה יותר...

וכמה מאתנו מקיימים בדבקות את המנהג הפולני שלא להרגיש בנוח עם מתנות שנותנים לנו או עם מחמאות שאנחנו מקבלים? המשפט "לא היית צריכה" עלול לשקף את האמונה הלא מודעת: "לא יתכן שגם לי מגיע, שגם אני בן-אדם", "לא מגיע לי שישקיעו בי, שיקנו לי דברים, אינני שווה עד כדי-כך".

המצב הנצחי של מינוס בבנק משקף את האמונה: "אני כלום, אז לא יכול להיות שיהיה לי משהו", והתוצאה באה לידי ביטוי במישור התנהגותי: ברגע שמגיע סכום כסף כלשהו לידיים שלנו, אנחנו מיד מבזבזים אותו, ובלבד שלא ליצור מצב ה'נוגד את דרך הטבע' - שלמישהו שהוא אפס או מינוס יהיה פלוס. הלא מודע לא אוהב לשקר.

אז מה עושים?
הרציניים שבינינו מוזמנים כמובן להתחיל בתהליך אישי ולעבוד על הנושא הזה לעומק, אך ניתן לשפר את המצב גם באמצעות פתרונות פשוטים, קלים, זולים ויצירתיים יותר.

אחד הרעיונות הללו, לדוגמא, הינו לקחת קופסא יפה, ולהניח בה מדי יום שקל אחד. מותר לשים גם שניים או שלושה שקלים, אך לעולם - סכום כסף קטן, במטבעות.

לאחר שבוע, שבועיים, חודש או יותר, כאשר מצטבר בקופסא סכום כלשהו, חשוב לקחת את הכסף וללכת 'לבזבז' אותו על עצמנו. הכי מוצלח להוציא את הכסף הזה על איזשהו פינוק קטן או דבר מה שבדרך כלל איננו מרשים לעצמנו, כדוגמת הצגה יומית, דבר מאכל או ממתק, קשקוש לשיער, טושים, וכד'.

בהצלחה!!!