על מקור הסבל בחיים

מאת: נועה בריט

סבל נוצר כשיש פער בין מה שאני חווה כאן ועכשיו, לבין מה שהייתי רוצה לחוות במקום אחר או בזמן אחר. כאשר אני משתוקק למשהו שאין לי, או כאשר אני משתוקק  למשהו שקיים ברשותי ברגע זה שימשיך להיות שלי גם ברגע הבא, נוצר סבל. כאשר אנו מסרבים לקבל את הדברים כפי שהם, נוצרת בעיה.

אנו נאחזים בדבר שאליו אנו משתוקקים ומפחדים לאבד אותו. בכל פעם שאנו משיגים אותו מחדש, ומתרגלים אליו יותר, אנו מקבלים אישור מחודש לעונג שהוא מסב לנו. אנחנו בכלל לא שמים לב שכל השתוקקות כזו גובה מאיתנו מחיר יקר, היא מפתחת בנו פחד, פחד לאבד את אשר השגנו.

מתוך המקום של ההשגה, נולדת אובססיה ומתחזקת האחיזה בדבר, וכתוצאה מכך נוצר מצב שהעונג הופך  לסבל. אותו הדבר מתרחש גם עם דברים שלא מוצאים חן בעינינו, שאנו רוצים שהם ייעלמו. מתוך כך בודהה אומר שלידה היא סבל. מכיוון שאם נולדתי, אין ספק שבסופו של דבר גם אמות. הקושי הוא עצום, לאהוב את החיים ועם זאת לדעת שהם טומנים בחובם גם זקנה, קושי ומוות, נורא מתסכל ומצייר את התמונה בגוונים אפורים.

בודהה מציין כי זה שיאו של הסבל, מכיוון שכל זמן שאנו מפחדים למות, להזדקן או לחלות, אנו בעצם מפחדים גם לחיות, לחיות באמת. מקורו של הסבל הינו בשלושת השורשים המרים:    

היצמדות     

איבה

תעתוע     

היצמדות
זו אמירה או דבר שבלעדיו אני לא יכול, או רק את זה אני רוצה. לדוג': "בלי שוקולד אני לא יכולה לחיות". הדברים שאנו נצמדים אליהם הם הדברים שמענגים את החושים: אוכל, מגע, כסף, כוח, מעמד, אהבה וזוגיות. גם דפוסים רעים, כגון: סיגריות, אלכוהול, יחסים הרסניים, היצמדות לעבר, מחשבות שליליות, רעיונות, להגדרה שלנו את עצמנו וכו'...

איבה
זו משקפת תמונת ראי להיצמדות. יש בין ההיצמדות לאיבה יחסי גומלין. לדוג': אם אני רוצה להיות בריא ולחיות, אני נצמד לחיים ומשתוקק להם. וככל שאני נצמד לרעיון שאני רוצה לחיות ולהיות בריא, כך אני מתנגד, דוחה ומפחד מהמוות ומהחולי, וכך נוצרת האיבה.

תעתוע
זהו המקום בו אנו נמצאים בסוג של עיוורון. אי ראיית המציאות כפי שהיא, בהוויתה. אני לא רואה שאני נתונה ביחסי גומלין בכל דבר ודבר, אני לא רואה שאני משתנה, אני לא רואה את הארעיות שלי, את היותי והיות כל דבר כבני חלוף, בפרט כאשר אני מאמינה שיש משהו שהוא נצחי, קבוע ובלתי משתנה.

בין שלושת השורשים המרים יש יחסי גומלין. על מנת להבין זאת אני אתן דוגמה ליחסים בין שלושתם.

היצמדות - אנו נצמדים לחיים, אנו רוצה לחיות, ואולי אפילו חיי נצח, בבריאות ובאושר.

איבה - אנו לא רוצים למות. אנו מפחדים להיות חולים או להזדקן. אנו דוחים, מרחיקים ומפחדים מחולי, כאב ומהזדקנות.

תעתוע - אנו רואים את עצמנו כדבר נצחי, קבוע ובלתי משתנה. אני נצמדת ונאחזת בחיים, ודוחה את המוות וההזדקנות.

במצב זה אינני רואה את המציאות כפי שהיא, ואני שרויה בתעתוע. תעתוע שסופו הוא סבל גדול יותר מכל כאב של מחלה או הזדקנות. כי הרי אנחנו נזדקן, אולי נחלה ונמות, זוהי המציאות. כשאני לא נותנת לה להיות כפי שהיא, אני שרויה בתעתוע, בתרדמת. אני אחוזת פחד מהחיים עצמם, שיסתיימו. ומנגד, אני מתנגדת והודפת את העתיד לבוא. כך שאינני נמצאת אפילו לרגע קט בכאן ועכשיו, ברגע הזה,  שהוא החיים. התוצאה היא, שאני כל כך רוצה לחיות, אבל אני לא חיה באמת!

זוהי רק דוגמה, וכל אחד יכול להתחבר למקום שבו הוא נאחז, ולמקום שאותו הוא דוחה/ מתנגד, והתעתוע שאלה יוצרים. תנסו זאת...

תבחרו סיטואציה או דבר כלשהו שאותו אתם רוצים, זה יכול להיות מהעבר ואולי מההווה... או אולי בזמן אמת, ברגע שבו אתם אומרים למשהו כן, את זה אני רוצה, ולמשהו אחר לא, את זה לא!

אתם יכולים לעשות את התרגיל הזה דרך מדיטציה, לשבת, להתבונן בנשימות ולהתחבר לסיטואציה הזו או לדבר הזה, ולשאול סביב הנושא הזה 3 שאלות:

היצמדות - מהם אותם דברים שעליהם אני לא מוכן לוותר? או מהו הדבר שאותו אני רוצה, שיסב לי אושר/ עונג/ נחת?

איבה - מהו הדבר שלו אני אומר לא. מהם אותם דברים שאני דוחה?

תעתוע - איפה אני עיוור לסיטואציה ביחס למציאות? מה אינני רואה?

* שלושת השורשים המרים: תעתוע, היצמדות ואיבה קיימים הרבה פעמים בתוך מערכות יחסים, ביחסי גומלין בין אדם לאדם או ברמה הגלובלית, בין מדינה למדינה.

למשל, אם יש מישהו שמעורר בי כעס, שנאה, קינאה, דחייה וכו'.. אני מכתיר אותו כאויב, אני מתנגד לנוכחותו, ואף שונא אותו. הוא מושא האיבה שלי. ככל שאני מתנגד אליו ורואה בו כאוייב, כרע, כמזיק כך גם אני נצמד ונאחז בדעותיי, בעמדותיי, ברגשותיי ורואה את עצמי כטוב ממנו. וכך אני הופך גם את עצמי לקורבן.

אם לרגע נשתחרר מההיצמדות ומהאיבה, ונראה את התמונה קצת יותר רחבה, נמצא אולי כי אנחנו לא יותר טובים, או שאולי גם אנחנו מושאי איבה של אחרים, אולי האדם שמולנו פועל מתוך החולשות שלו.
כך גם נוכל לראות את המצוקה, הסבל או הכאב שלו, כפי שאנו רואים את שלנו ולפתח חמלה... כאשר נעשה זאת נוכל גם להשתחרר מהתעתוע, מהמקום בו יש עיוורון כלשהו לגבי תפיסת המציאות, ונראה את המציאות בצורה רחבה יותר, בהירה יותר וצלולה, כפי שהיא באמת, לא יותר ולא פחות.

אם לא נגדיר את עצמנו וניצמד לסיפור שלנו, לדעות, לעמדות, וכן לא נגדיר את האחר שמולנו כאויב, מאיים, נחות וכו'.. אלא, נראה את שנינו כמשפיעים ומושפעים כל אחד על השני ומעוד הרבה גורמים סביבנו, נוכל להשתחרר מהסבל ולראות כי המציאות היא לא כפי שעיצבנו אותה במחשבותינו.

לסיכום - אז למה בעצם כל הדברים הנ"ל יוצרים את הסבל?

כי עצם זה שאני משתוקק למשהו סימן שהוא לא שלי, או לא עומד לרשותי ברגע הזה - פער בין מצוי לרצוי- זהו סבל.

אם אני אוחז או נצמד למשהו שהוא שלי ברגע הזה ואוחז בו בחוזקה, מתוך הפחד שהוא ייגמר ולא יהיה עוד, אני לא באמת נהנה מקיומו, מהנוכחות שלו בחיי בכאן ועכשיו- זהו סבל.
אם אני נצמד לרעיונותיי, רגשותיי, מחשבותיי, וכו'.. ומרחיק או הודף את כל מה שלא דומה לי או מה שמאיים על מי שאני - אינני פנוי לראות את מלוא הפוטנציאל שהרגע הזה מזמין עבורי- זהו סבל ועיוורון/ תעתוע.
 

אני מציעה לכם לעשות מדיטציה, לבחון את המקום הזה של ההיצמדות/ ההשתוקקות, של האיבה/ ההתנגדות ושל התעתוע. כל אחד מתוך המקום שלו ומהדבר שמדבר אליו. אולי תראו תמונה רחבה יותר, אולי תתפכחו מאיזשהו עיוורון, אולי תראו את המציאות כפי שהיא.

מעבר לכך, לא רק במדיטציה, אני מזמינה אתכם לפגוש את המקום הזה ברגע האמת, כאשר מישהו עומד מולכם, מישהו שמעורר בכם כעס, התנגדות, או איבה, נסו לבחון מה מתחולל בתוככם ברגע הזה, האם יש שם איבה/ התנגדות, האם ולמה אתם נצמדים באותו הרגע? ואיפה העיוורון???

לפני שאתם מגיבים מתוך התגובה האוטומטית שלכם, קחו נשימה עמוקה,שתאפשר לכם מרווח/ מרחב של תגובה ושל התבוננות.

נועה בריט יועצת בקלפי טארוט - מרכז לפעילות הוליסטית.

למאמרים נוספים:

קארמה, שכר או עונש?

המדריך למדיטיצה
מודעות יצירתית מהי

לחיות מותך שמחה

קלפי טארוט ואינטואיציה